פחד מהגרושים

אב ילדיי, עמו אכלתי, ישנתי ובילתי את רוב חיי הבוגרים הופך יותר ויותר כעוס, מאיים ומפחיד…

עם השנים הוא הפך מתוסכל, הוא מתקשה להחזיק במקום עבודה, כל שכן בפרנסת הבית…

החיים שלנו רוויים מריבות ותיסכול. כל פעם שמשבר מגיע – הוא מבטיח שיתנהג טוב יותר, באופן מכובד, מבטיח שילך לייעוץ ולסיוע – אבל כלום לא קורה.

מה אני אעשה? אין לי כסף ו/או יכולת להתמודד עם החיים האלה לבד, יש לי חשש כבד להותיר את הילדים שלי ללא אבא.

אם הייתי יודעת לא הייתי מתחתנת בכלל… אתה יכול לעזור לי ? מה אני יכולה לעשות?"

אני מקשיב וחושב – מה אומרים לאישה שנמצאת במצב כל כך נפיץ? מצב בו עדיין לא התקבלה אצלה החלטה סופית מה לעשות וכיצד לפעול?

לכן, בעיקר הקשבתי.

לבסוף, הערתי: את הבעיה הכספית ניתן לפתור.

בנוסף, ציינתי – אולי כדאי לה לדבר עם עובדת סוציאלית, פסיכולוג, רב, רבנית או כל בעל תפקיד העוסק בתחום זה. הם יכולים לסייע ולתמוך בקבלת החלטה.

אך, היות ולא באמת מיציתי את כל מה שעבר לי בראש, אזי החלטתי לכתוב לה ולאחרים את הפוסט הזה.

פוסט שכל כולו תובנות עצמיות ללא כל רצון ו/או ניסיון להעניק ייעוץ אישי ובטח ובטח אין בפוסט הזה כל ייעוץ משפטי כזה או אחר.

בסה"כ עסקינן בפוסט אינטימי החושף את ההגיגים האסוציאטיביים שעברו בראשי הקודח בזמן שהקשבתי לסיפורה.

1. אין האדם צריך לחיות בסבל; אדם צריך לחיות בשימחה.
2. הכל ידוע והרשות נתונה; אדם צריך לקבוע את גורלו שלו.
3. החיים שלכם ניתנו לכם ורק לכם; אל תחייו את חייכם על גבי חיים והבטחות של אחרים.
3. אמא כל הזמן אמרה – תעזור לעצמך ורק אז אלוהים יעזור לך.
4.הלב תמיד יודע מה נכון לעשות – הפחד הוא שמונע זאת.
5."כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל".