סיפור מהחיים- רוצה הסכם גירושים מחוץ לכותלי בית המשפט

כמובן, שבירכתי על השיחה, ציינתי בפניה שמרשי תומך נלהב בסכם שיויוני ובכלל נשמח לקבל טיוטת הסכם כבסיס למשא ומתן יעיל וזול.

זמן קצר לאחר השיחה, הגיעה למשרדי טיוטת הסכם בו הגברת מבקשת לקבל – הכול; הכול, מכל כל וכן ויהי רצון ונאמר אמן.

בהסכם הגברת לא התביישה לפרט בדקדקנות את כלל הרכוש שהיא מצפה לקבל, הכולל בין יתר את הבית הפרטי, את הרכב, מזונות אישה גבוהים במיוחד ( על אף שהיא עובדת ומרוויחה לא פחות מהבעל) ומזונות ילדים מופרזים.

ואל לנו לשכוח שהגברת אף ביקשה את כתובתה ושאר חסכונות המשפחה.

איפה השיויון? שאלנו.

תשובתה הנחרצת – "הבעל האשם בגירושים, אזי עליו לפצות את האישה".

בנימוס ובנחת הבהרנו, כי בהליך חלוקת רכוש, לפחות בבית המשפט בו מנוהל ההליך, נושא האשמה אינו רלוונטי, כלל ועיקר.

יתרה מזו, כאשר מבקשים להגיע להסדר שויוני ומחוץ לבית המשפט, רצוי ונכון להותיר את הרגשות מחוץ לתמונה.

כמו כן, האמונה, של צד אחד, באשמתו של הצד האחר – אינה הופכת את הדבר לנכון.

לא זו אף זו, ע"פ הדין הקיים, החלוקה בין הצדדים אמורה להיות שויונית – 50 אחוז לכל צד.

מכאן, אנו בהחלט מצפים לקבל הסכם שויוני ברוח פסיקת בית המשפט.

אז ביקשנו. בפועל קיבלנו רק השמצות וטענות למכביר.

הטענות, ההשמצות ושאר דברי הבלע לא עשו רושם על איש, בוודאי שלא עלינו.

לבסוף ובאין ברירה, פנינו לבית המשפט, וזה האחרון החליט: הגברת לא זכאית למזונות אישה וכל הרכוש יחולק באופן שיויוני- חצי בחצי.

והנה מסקנות:

1. אין לאיים על הצד השני – זה לא עושה רושם על אף אחד.
2. אומנם, רגשות זה דבר טבעי. ברם, נכון להותיר אותם מחוץ להליך הרכושי.
3. אל תצאו מנקודת הנחה שהצד השני הדיוט גמור, אשר יקבל כל בקשה או גחמה שלכם בכניעה מוחלטת.
4. אשמה – זה עניין יחסי. קרי, "מה שרואים מכאן לא רואים משם".
5. הסכם טוב נדרש להיות הוגן המשקף את הפסיקה העדכנית.