מדובר בהסכם שנחתם בין החתן לכלה, בו החתן מתחייב לשלם לכלה סכום כסף אם, חס וחלילה – הם יתגרשו. מכאן, עסקינן בהסכם לכל דבר ועניין.
זוהי פרקטיקה עתיקת יומין ומכאן יש המאמינים שכיום אין להעניק לה חשיבות כלל ועיקר.
אפס, המציאות מוכיחה שגם היום מדובר בהסכם עם שיניים, שבא לידי דיון ומימוש בבית הדין הרבני.
אומנם, ישנן פעמים שבית הדין הרבני יבטל את הכתובה. ברם, לא כתוצאה מהחידושים של עידן המודרני, אלא על בסיס הלכתי גרידא, לדוגמה: כאשר הוכח בפניו שהאישה בגדה ו/או עזבה את הבית ללא סיבה ו/או היא בעל מום ועוד.
בנוסף, בית הדין מודע לעובדה שפעמים החתן מתלהב יתר על המידה ולכן הוא ציין סכום לא ראלי בכתובת הכלה והכל במטרה להוכיח את אהבתו וגבריותו בפני הקהל הרחב.
מכיוון שכך, לא בהכרח מה שכתוב בכתובה יפסק בבית הדין הרבני. רוצה לומר, לעיתים התשלום בפועל יהיה נמוך הרבה יותר מכפי שהחתן בזמנו התחייב כלפי בחירת ליבו.
בנוסף, בית הדין הרבני אינו מעוניין ליצור – "כפל מבצעים". היינו, בית הדין לא בעד להעניק לגברת גם חלוקת רכוש שיוויונית וגם את כתובתה- לדידו, עסקינן באי שיויון.
מכאן, לא אחת בית הדין הרבני מכיל את סכום הכתובה בהליך חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים של בני הזוג.
לאור האמור, אל תקלו ראש בהצהרותיכם בכתובה; בדקו את כלל המרכיבים המשפיעים על הכתובה, כל שכן, ביחרו נכון את הערכאה השיפוטית אשר נדרשת לדון בחלוקה ובאיזון המשאבים.
