טקס הגירושים

כידוע, הגט נכתב בשפה ארכאית ובאופן מיוחד אשר איש מן השורה אינו מכיר או מבין, אזי הבעל נדרש למנות מטעמו סופר סת"ם (כמובן, השירות ניתן ע"י בית הדין) שיכתוב את הגט.

על זו הדרך, הבעל ממנה 2 עדים (אפשר להביא או לקבל עדים כחלק מהשירות הניתן ע"י בית הדין) אשר יעידו על טיבו של ההליך.

כל אחד עושה את תפקידו: הגבר מגרש את האישה, האישה מקבלת את גיטה, סופר הסת"ם כותב את הגט והעדים חותמים על עדותם.

מתן וקבלת הגט מלווים הטקס קצר, כדלקמן;

הדיין מבקש מהבעל לחזור אחריו על מספר משפטים – אל דאגה בשפה העברית.

האישה מושיטה את ידיה והבעל מניח את הגט ביד אשתו.

האישה סוגרת את ידיה על הגט, מרימה את ידה קמעה ומציינת בקול – זה גיטי.

לאחר מכן, האשה מכניסה את הגט לתיק, פוסעת מספר צעדים וחוזרת על עקבותיה.

עם סיום הצעידה האישה מוציאה את הגט מהתיק ומגישה אותו לדיין. הדיין מכריז שהם גרושים וכאן תם ונגמר הטקס.

אומנם, מדובר בטקס פשוט הכולל מספר פעולות פשוטות מצד הבעל והאישה ( כאמור, את הדברים המסובכים הדיינים עושים כשליחי הזוג), נאמרים מספר דברים ולפני שמבינים – הכל נגמר. תמו שנים של שיתוף.

אפס, בשונה מפשטות הטקס, מדובר בהליך רגשי קשה הדורש עוצמות נפש.

מרשימה אותי עוצמת הטקס והשפעתו עלינו כחברה – טקסים אלה (הנשואין והגירושין) מכתיבים את מעמדינו בחברה, את הזכויות שלנו, מה אנו יכולים לעשות ומה לא, מה נהוג ומקובל ומה אסור בתכלית האיסור.

טקס הנשואין מחבר בין 2 אנשים לגוף אחד. לעומת זאת , טקס הגירושין מפרק גוף אחד ל-2.

מכל האמור, דבר אחד לי ברור – פירוק החבילה התחיל הרבה לפני הטקס, אשר בעצם נתן את הגושפנקא החברתית והדתית לסיום מערכת היחסים בין השניים.