בעבר, בית משפט לענייני משפחה, נשען על חזקת הגיל הרך- גישה המאמינה כי ילדים קטנים צריכים להיות אצל אימם.
לדידם, בגיל זה – עיקר תפקיד האב בתשלום מזונות והסדרי ראיה.
הזמנים השתנו: הפמניזם, הקדמה, השיויון, הפוסטמודרניזם ו/או המודרניזם הנאור – כולם הביאו לשינוי בתפיסת בית המשפט לעניני משפחה – "מחזקת הגיל הרך לחזקת טובת הילד.
קרי, כיום השאלה המעסיקה את בית המשפט – מה נכון וטוב לילד הספציפי העומד לפניה?
יתרה מזו, לדעת בית משפט, נקודת המוצא היא – נכון וטוב שהילד יגדל אצל שני ההורים.
מכאן, אם לא ניתן יהיה לקיים חיי נישואים- מערך משפחתי בו הילד גדל אצל שני ההורים החיים יחדיו, אזי נכון יהיה להעניק את האפשרות שהילד יגדל אצל שני ההורים החיים בניפרד.
מערך חדש בו כל הורה יהיה שותף בחמישים אחוז על חיי הילד; חמישים אחוז אצל האמא וחמישים אחוז אצל האבא – מערך של "משמורת משותפת".
אומנם, לא הכל פשוט. בתחילה הגבר ידרש לבקש מבית המשפט לקבל משמורת משותפת.
על זו הדרך, הגבר ידרש להוכיח יכולת להורות משותפת וכ"ו.
דא עקא, בשונה מהעבר, כיום אין האב חייב לקבל גזר דין קבוע מראש המונע ממנו לחלוק חמישים אחוז מחיי ילדיו.
לא זו אף זו, משמורת משותפת מאזנת באופן ראוי ונכון יותר את נושא המזונות.
רוצה לומר, גבר שקיבל משמורת משותפת ישלם מזונות מופחתים אשר לוקחים בחשבון את ההוצאות שלו בגין הזמן שהילדים במחיצתו.
מהאמור, נמצאנו למדים כי בית המשפט לענייני משפחה מתקדם ומתפתח, כך שסוף סוף הילד מצא את מקומו במרכז .
