יש להבחין בין עבירת חריגת בניה לבין עבירת חריגת בניה הכוללת פלישה לשטח שכן.
חריגת בנייה עיקרה בפעולת בניה שלא לפי תוכנית בניה מאושרת.
כידוע, פעולה זו יכולה להתקיים בכמה מצבים ובניהם: מצב ראשון, חריגת הבניה מבוצעת כולה בשטח של האדם שחרג. אפשרות שנייה, חרגת בניה הפולשת לשטחו של השכן.
בסיטואציה הראשונה- האחריות על טיפול הבעיה נופל על הרשות בלבד.
בהליך זה הרשות מבקשת להסדיר את המחדל בכך שהפולש יוציא תוכניות בניה התואמת את המצב הקיים והכל תוך קבלת היתר בניה כחוק.
היה והפולש לא יוכל לקבל אישור בניה על החריגה שביצע , אזי יוצא נגדו צו הריסה לבניה הבלתי חוקית שביצע.
לעומת זאת, כאשר עסקינן בפלישה לשכן, אזי מתקיימות 2 בעיות במקביל: הראשונה: חריגת בניה- הנושא והטיפול בדיוק בדומה למצב שתואר לעיל.
הבעיה השניה- היא בעיה נזיקית השייכת לשכן אליו פלשו.
רוצה לומר, במקביל לפעולת הרשות – זו המטפלת בבניה ללא היתר. השכן נדרש לקיים פעולה משפטית נפרדת – בו הוא דורש פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הפלישה לשטחו.
לאור האמור, נמצאנו למדים כי עסקינן בשני הליכים שונים: הראשון, שייך לרשות המבקשת להסדיר את הבניה הבלתי חוקית ביחס לחוקי הבניה. השניה שייכת לניזוק שמטרתה להסדיר את הפיצוי על הנזק שחווה.
מכאן, אין לקשור את שני ההליכים יחדיו, היינו: מחד, השכן לא יכול לצפות שהפיצוי כספי לו הוא מיחל יגיע באמצעות פעולת הרשות. מאידך, הרשות לא יכולה לצפות שהסדרת חריגה הבניה תבוא לפתרון על ידי התביעה הנזיקית שהשכן מקיים.
