לצערי, מחלת הפיברומיאלגיה אינה נמצאת בסטטוס קוו בתחום הרפואה, כל שכן בתחום המשפט.יוצא מכך, שבשונה מחולה "רגיל", חולה פיברומיאלגיה נדרש לעמוד בשני מבחנים גם יחד; הראשון, מבחן רפואי – לקבל חוות דעת מומחה המאבחן אותו כחולה במחלה.השני, המבחן המשפטי – זהו מבחן קשה יותר העוסק בשאלה: האם השופט מולו החולה עומד, מאמין בקיומה של מחלת הפיברומיאלגיה.תתפלאו, לאחרונה קל לי יותר למצוא רופאים ראומטולוגים התומכים בקיומה של המחלה, מאשר שופטים המאמינים בקיומה של המחלה הקשה הזו.במטרה למנוע את העיוות וחוסר הצדק, לפחות בתחום רפואי זה, המחוקק נדרש להבהיר, ביתר שאת, לרשות השופטת, כי דעתה בכל הקשור לעניינים שבמומחיות – אינם רלוונטיים כלל ועיקר.היינו, שופט אינו רופא ודעתו בתחום הרפואה צריכה לעניין כקליפת השום.לדעתי, טוב יהיה אם שופט יתמקד בתחום המשפט ורופא יתמקד בתחום הרפואה.לאחרונה, נראה לי שיותר ויותר רופאים מבינים את העובדה ששופטים – הם לא. העובדה היא – שלמעט מרשם, שום רופא לא נתן בידי פסק דין.לעומת זאת, לצערי, שופטים עדיין מתקשים להבין עובדה בסיסית זו. לראיה, היום שופט, בניגוד לחוות דעת מומחה – החליט שהוא לא ממש משוכנע בקיומה של מחלת הפיברומיאלגיה.האם יהיה מקום לערעור?לדעתי, ככל הנראה- כן.ברם, האם ללקוח יהיה את הכוחות הנפשיים והכלכליים להתמודד עם מערכת זו? רק ימים יגידו.
|
