מקרקעין ביהודה ושומרון

מקרקעין ביהודה ושומרון

היום, יותר מתמיד, באזור יהודה ושומרון (איו"ש) מוצעות קרקעות במחירים מפתיעים ומפתים. שלל הבטחות לרכישת רבע דונם, חצי דונם ועד מספר דונמים – חולשות על הרשתות החברתיות, שלטי חוצות ושאר אמצעי פרסום.

כמובן, שחלקן טובות, איכותיות וראויות. אפס, ישנם גם לא מעט הצעות שבנקל תביא הרס וחורבן על ראש הרוכש התמים; תגרור אותו להפסדים כספיים ניכרים, חוסר אונים ותשישות נפשית. מאחר וכך, חשוב לקרוא ולהכיר את בעיית הקרקעות באזורנו, על מורכבותן המשפטית – כפי שיוצג להלן. כמובן, שהכתבה אינה מספקת די הצורך ויש להתייעץ עם עורך דין בעל ידע משפטי בתחום זה.

מעמדם החוקי של שטחי יהודה ושומרון

בשנת 1967, מלחמת ששת הימים, צה"ל נכנס לאיו"ש, שטח הכולל כ-5,790 קמ"ר. כידוע, אזור זה לא היה בשליטת ריבון המוכר על פי המשפט הבינלאומי. מכאן, ראוי וחשוב לציין שאין מדובר בשטחים כבושים אלא בשטחים שבמחלוקת.

ברם, בפועל – ישראל לא החילה את ריבונותה על איו"ש (ישראל החילה את ריבונותה רק על מזרח ירושלים והעיר העתיקה). באשר לאיו"ש, ישראל הצהירה שיש לה תביעת זכות עדיפה, לעומת מדינות אחרות.

בשנת 2012 הוקמה ועדה ברשות השופט הנכבד אדמונד לוי, שתחת ידיו יצא דוח בשם: "דו"ח מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון". הדוח עוסק בשאלת הלגיטימציה של מדינת ישראל באיו"ש וקבע שאין זה נכון להגדיר את מדינת ישראל ככובשת. על זו הדרך, הועדה רואה באיו"ש כחלק אינטגראלי משטחי מדינת ישראל – הנועד לשמש בית לעם היהודי:

"באפריל 1950 סיפחה ירדן את שטחי איו"ש… אולם הסיפוח של ירדן לא קיבל אחיזה משפטית, ואף רוב מדינות ערב התנגדו לו, עד שבשנת 1988 הכריזה ירדן שאינה רואה עצמה כבעל מעמד באותו אזור. בכך הושב מעמדו החוקי של השטח למעמדו המקורי, לאמור, שטח שנועד לשמש בית לאומי לעם היהודי…"

הועדה בעצם מאשררת את עמדתה של מדינת ישראל לגבי שטחי איו"ש; היא נותנת לה לגיטימציה חוקית להקים באיו"ש יישובים יהודים, כפי שבחרה להקים את אורנית, קרני שומרון, עמנואל, עלי, עץ אפרים ועוד רבים וטובים. לאור האמור, אין להתייחס אל ישובים אלה כהתנחלויות בלתי חוקיות, אלא ישובים היהודים לגיטימיים, אשר נבנו בהתאם לחוק ישראלי וכן בהתאם לחוק הבינלאומי.

החוק החל ביהודה ושומרון

כידוע, אמנת ז'נבה ותקנות האג אינן חלות באיו"ש. יחד עם זאת, ישראל בחרה לקיים באיו"ש את הוראות ההומניטריות הכלולות באמנת אלה, לדוגמא, אמנת ז'נבה הרביעית, אוסרת על העברה כפויה של אזרחים מהאזורים בהם הם גרים. בהתאם לכך, ישראל מעולם לא ביצעה העברה שכזו.

בנוסף, כדי שלא ייווצר ריק משפטי באזור וכפי שנהגו קודמים לנו, ישראל – באמצעות הממשל הצבאי, מוציאה השכם וערב צווים מנהליים, תוך שהיא מאמצת לא אחת המשפט שהיה נהוג הלכה למעשה באיו"ש הכולל את: החוק הירדני שנשען על המשפט המנדטורי שנשען על החוק העותמני.

אם לא די בכך, בית המשפט העליון הביע עמדתו לפיה אין שום מניעה להחיל את המשפט הישראלי על השטחים המוחזקים גם ללא כוונה לספחם לשטח המדינה ( בג"צ 238/69 רוידי נ' ביהמ"ש הצבאי נפת חברון). זאת ועוד, מדינת ישראל דה-פקטו מחפיפה את פעולות הממשל הצבאי לביקורת שיפוטית של בג"ץ.

יוצא מכך, שבאיו"ש מתקיימים תחת קורת גג אחד החוק העותומני, המנדטורי, הירדני, צווים מנהליים של הממשל הצבאי, החוק הישראלי והדין הישראלי, שלא נדבר על אינטרסים פוליטיים אזוריים ובינלאומיים. כולם יחד, בקשר גורדי המותיר את האזרח הקטן חסר אונים וללא שליטה על מהלך חייו.

[1] הרחבה בנושא ראה: הראל ארנון וחגי ויניצקי, 2013, דיני מקרקעין והמשפט הבינלאומי ביהודה ושומרון, הוצאת בורסי.